פותחת שולחן

בפינתנו הפעם:

דבורה גולובנציץ היא בעלת המותג ״פשתן״ לעיצוב שולחן: מפות, מפיות וכלי נוי.  

זהו פוסט במסגרת פינה קבועה בבלוג בשם ירושלמיות משמחות. ירושלמית משמחת היא מי שחיה או פועלת בירושלים – בעבר או בהווה – ושיש בעשייתה דבר מה משמח. כשאני כותבת משמח אני מכוונת למקום של עשיית טוב, חיוביות וצבעוניות. היות והפוסטים שלי מעוטרים בתמונות, לאותה ירושלמית צריך שיהיה אספקט חומרי לעשייתה, או במילים אחרות – כדאי שיהיה פוטנציאל לכך שזה יצטלם טוב. הפוסטים האלה, מבחינתי, הם מעין כתבי אהבה לעיר שלי בהם אני מאירה נשים וצדדים בירושלים שאולי פחות הכרתן.  

איך אנחנו מכירות:

כשאביגיל שלנו היתה בת תשעה חודשים, הגיע הזמן שלי לחזור מחופשת לידה לתפקיד בבית אבי חי. חיפשנו מישהי שתוכל להיות עם אביגיל בבית בשעות שאני בעבודה – ובאורח פלא, ממש בנס – מצאנו את דבורה. במשך אותה שנה, מאוקטובר ועד יוני, דבורה טיפלה באביגיל – וכולנו התאהבנו בה.

כל מה שהייתי יכולה לכתוב פה על דבורה ועל התפקיד שהיא שיחקה בחיי המשפחה שלנו מאז ועד היום, היה רק מתגמד ביחס למציאות. באמת שאין לי מילים לתאר את מזלנו הטוב על כך שמצאנו אותה.

אין אין אין דברים כאלה.

קצת עליה • מה הסיפור שלה:     

דבורה נולדה בשנת 1992 בבית חולים שערי צדק, וגדלה בשכונת בית וגן. היא בת בכורה להוריה (וגם נכדה ונינה בכורה!), ולה חמישה אחים קטנים. מגיל מאוד צעיר דבורה זוכרת את עצמה כאמא קטנה לאחים שלה. 

דירת המשפחה בבית וגן היתה קרובה לסבא וסבתא ולדודים. בכל הזדמנות המשפחה המורחבת היתה מתכנסת, ודבורה תמיד היתה אחראית על עריכת ועיצוב השולחן.

כשהיתה קטנה היא חלקה חדר עם שני אחיה הקטנים. בכל בוקר היא היתה מסדרת בקפדנות את המיטה שלה ומשאירה לעצמה סימנים כדי לוודא שאף אחד לא עולה או נוגע לה במיטה.

דבורה אהבה מאוד בובות והיה לה אוסף בובות חרסינה, וגם בובות ברבי. כדי שלא ייגעו או ישחקו לה בברביות, בסוף כל משחק היא היתה מחזירה אותן לאריזה המקורית – קומפלט עם הברזלים הקטנים הגמישים האלה שנועלים את הזרועות, הרגליים והצוואר אל הקרטון האחורי.

דבורה מתארת את עצמה כילדה שקטה ובישנית עם שתי חברות, שרק איתן דיברה ושיחקה בבית הספר. בהפסקות היא לא היתה יוצאת לחצר, והעדיפה להישאר בכיתה. 

דבורה למדה בבית הספר בית יעקב בית וגן. היא היתה יושבת בכיתה וחולמת על היצירה שתחזור לעסוק בה כשתגיע הביתה. היא השקיעה מאוד בשערי המחברות שלה, אבל בפנים הן נותרו ריקות.

בשיעורי יצירה היא היתה מתחילה לעבוד, ואחרי בית ספר היתה הולכת לסבתא שלה ומבקשת ממנה לסיים את היצירה אותה היתה מחזירה למחרת לבית הספר. גם בחוגי יצירה שונים היא לא החזיקה יותר ממפגש או שניים, בגלל שלא אהבה שמכתיבים לה בדיוק מה לעשות. 

עם חומרי היצירה בבית היא דווקא היתה עפה. היא במיוחד אהבה לצייר בצבעי עיפרון מיוחדים שהיתה טובלת במים, וגם לעבוד עם חוטים, גובלנים ורקמות למיניהן.

כשהיתה בכיתה ז׳ המשפחה עברה לגור ברמת בית שמש, ודבורה עברה ללמוד בבית ספר מגן אבות שברמת בית שמש. דוקא שם משהו בה נפתח, בין היתר בשל האווירה שהיתה מאפשרת וגמישה יותר. 

לעומת בית וגן שם היה פער מובהק בין רמת הדתיות שהיתה נהוגה אצלה בבית לבין המקובל בבית ספר, ברמת בית שמש הפער הצטמצם ונעלם. טלוויזיה ונעלי סניקרס לא היו עוד דברים שצריך להחביא. היה במעבר הזה הלם תרבות עבור דבורה, אבל כזה שאיפשר לה להיפרד מהפיצול שהיא חיה בו עד אז.

בכיתה ט׳ דבורה עברה ללמוד בתיכון בית שולמית בשכונת רמות בירושלים, ובמקביל היא החלה להתנדב במסגרת מחוייבות אישית בשלווה, במסגרת אחר צהרים לילדים על רצף הפיגור והאוטיזם. 

בהתנדבות בשלווה, בפעם הראשונה בחייה, דבורה היתה חלק ממסגרת בה היא פורחת ומוצאת את עצמה. היא עשתה משהו שהיא אוהבת וקיבלה מהסביבה פידבקים חיוביים. דבורה מצאה את עצמה מבלה יותר ויותר זמן בהתנדבות, ופחות ופחות בלימודים בבית הספר. הבנות איתן דבורה התנדבה היו כמעט כולן מהציונות הדתית, ובאותה התקופה דבורה התחילה להבין שהסגנון החרדי לא מתאים לה יותר. 

דבורה התנדבה בשלווה לאורך כל שנות התיכון. היא נותרה רשומה, אבל בפועל לא הגיעה כמעט לשיעורים. היא התחילה מהתנדבות של פעם בשבוע, ומספר הימים הלך וגדל. בכיתות יא׳-יב׳ היא כבר היתה שם כל יום. לקראת סוף התיכון היא התחילה לעבוד במעון של התינוקות בבוקר, ואז אחה״צ המשיכה למסגרת ההתנדבות.

אחרי שנות התיכון דבורה החליטה לעשות שירות לאומי, דבר שהיה מאוד לא מקובל בחברה בה גדלה. היא שירתה במסגרת עמותת נגבה בשכונה ד׳ בבאר שבע. ההתנדבות היתה במועדונית עם ילדים ממשפחות בסיכון. כשסיימו בית ספר הילדים הגיעו למועדונית וקיבלו ארוחת צהרים, הם עשו שיעורי בית ועברו הפעלה, ואז קיבלו גם ארוחת ערב – הכל כדי שיגיעו הביתה עם מינימום צרכים. 

השירות הלאומי של דבורה ארך שנתיים, והיווה עבורה חוויה מדהימה ומעצבת. דבורה וחברתה עשו במועדונית מהפכה של ממש, והפכו את המקום מוקד משיכה לבנות שירות עד היום. 

בגיל 20 דבורה חזרה הביתה לתקופה קצרה, ואז עברה לגור בירושלים ברחוב שמעוני ועבדה בעמותת בית לכל ילד. במשך שנתיים היא ניהלה את מועדונית גונן. 

אחרי סיום תפקיד לא פשוט, ואחרי שנים ארוכות של התנדבות ועבודה במערכות מלאות באנשים טובים, אבל לצדם גם אנשים רעילים, דבורה חיפשה אחר עבודה ב״מקום שכולו טוב״ והחלה לעבוד כמטפלת בתינוקות תאומות בבית בירושלים. 

מאותו הבית דבורה הגיעה אלינו לטפל באביגיל שלי שהיתה אז בת תשעה חודשים, וכבשה את לבנו לעד. היא מתארת את אותה השנה בחייה כשנה של נשימה – שנה רגועה בה יכלה גם לבלות זמן חשוב עם משפחה וחברים.

לקראת פסח באותה שנה היא פגשה חברה שסיפרה לה על מרכז חירום שוסטרמן ואמרה לדבורה שממש המציאו את המרכז בשבילה. דבורה שמעה על המקום כבר שנים קודם לכן, ואחרי אותו מפגש הרעיון התחיל לדגדג לה. אחרי פסח היא כבר התחילה את תהליך המיון, ובמאי היא התחילה לעבוד שם. 

מרכז שוסטרמן הוא מרכז חירום לילדים במצבי סיכון וסכנה. מדובר בילדים בגילאי 3 עד 13 שהוצאו מהבתים שלהם בצו בית משפט. המרכז מהווה תחנת מעבר לשם אבחון והערכת מצב: מינימום זמן השהות של הילדים הוא שלושה חודשים, ובמקסימום השהות יכולה להגיע לשנה וחצי. 

דבורה היתה מדריכה ואחראית משמרת במרכז במשך כמעט חמש שנים.  

בתקופת עבודתה במרכז שוסטרמן דבורה נרשמה לקורס ללימוד שפת סימנים בעמותת שמע. כשסיימה היא נרשמה למכינה ללימודי מתורגמנות – שפת סימנים של אוניברסיטת אריאל, והמשיכה לתוכנית ההכשרה בה הפכה למתורגמנית רשמית. 

אחרי תקופה של התלבטות ודחיפה תומכת מאנשים שאוהבים אותה ורוצים בטובתה, דבורה נרשמה לתואר בעבודה סוציאלית במכללת הדסה, והתחילה את לימודיה במכינה הקדם אקדמאית של המכללה. 

אחרי שנת לימודים ראשונה דבורה עזבה את העבודה במרכז שוסטרמן כדי שתוכל להתמקד בלימודיה. הלימודים לתואר והרצון להצליח בהם הביאו את דבורה למקום שהיא לא היתה רגילה להיות בו. היא היתה צריכה להסכים לבקש עזרה. דבורה אמרה לעצמה שוב ושוב – ״אני לא נופלת מהקרוסלה״, והיא הצליחה (למרות שלדבריה ״ירקה דם״). 

ממש לאחרונה דבורה סיימה את התואר בשעה טובה ומוצלחת.

אז איך היא משמחת:

תוך כדי הלימודים דבורה התחילה להשתעשע במחשבות על הדבר הבא שהיא רוצה לעשות. יום אחד אבא שלה הרים אליה טלפון ושאל אותה אם במקרה מעניין אותה לפתוח עסק של טקסטיל. דבורה הופתעה ומייד ביטלה את העניין, אבל במשך תקופה אחר כך זה לא יצא לה מהראש. 

כל חייה דבורה משתתפת בארוחות חג משפחתיות של שלושים ואפילו חמישים איש. מילדות היא היתה אחראית על עריכת ועיצוב שולחן, והיא מספרת שתמיד היה העניין עם המפה: מאיפה להביא מפה גדולה מספיק או כמה קטנות שמסתדרות יחד.

דבורה מסבירה שברשתות בארץ ההיצע הוא מוגבל ביותר: הוא מותאם תמיד לצו האופנה, ואין כמעט מידות. דבורה הבינה שיש לדבר הזה צורך וביקוש, ופשוט אין היצע.  

לקח לדבורה זמן להתבשל עם הרעיון. לפני שנתיים כשנסעה בחופשת הקיץ לטייל באפריקה, הניתוק והרוגע נתנו לה הזדמנות לחשוב רגע בשקט. היא החליטה שהיא הולכת על זה, פתחה חשבון אינסטגרם תחת השם פשתן, והתחילה לגלגל רעיונות ותוכן לעסק שלה. 

יומיים אחרי שהיא נחתה בארץ היא כבר המריאה לטורקיה – ושם התחילה לבחור בדים, ללכת למתפרות, להתחבר לספקים ולהבין זמני משלוח.

דבורה מתייחסת לעיצוב שולחן כדרך לספר סיפור, סיפור של משפחתיות, מקום ותרבות. היא מתעקשת שבאופן קל ופשוט יחסית, אפשר לעשות דברים מאוד יפים. 

הרכישה מפשתן היא אונליין, והזמנות לראש השנה יתקבלו עד שבוע לפני החג. אני מאוד ממליצה לכן להיכנס לאתר וגם לאינסטגרם של  פשתן – ולהתרשם מהיופי. 

מה משמח אותה: 

• ילדים
• קיץ 
• פיצה 
• לעשות דברים עם הידיים 

לסיום, נקודה מאירה שלקחתי מהשיחה איתה:

בנקודות שונות בשיחה שלי עם דבורה, מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם דברים שהיא אמרה. המקום של לבקש עזרה, ולהיות תלויה באחרים הוא מאוד לא פשוט עבורי, עד כדי כך שאני לא פעם נמנעת מראש מדברים שאני רוצה בגלל שהם מחייבים אותי להיעזר באחרים.

ההחלטה של דבורה להירשם ולסיים את התואר, ובפירוש לחרוג מאיזורי הנוחות שלה – חייב אותה לבקש עזרה מאחרים. ההתחייבות הזו, האמירה שלה לעצמה ״אני לא נופלת מהקרוסלה״ – הן השראה של ממש עבורי.

כבר עשרים וארבע ירושלמיות עלו בפינת ירושלמיות משמחות! 

אתן מוזמנות מאוד לקרוא כאן על כל הירושלמיות הנהדרות שהתארחו אצלי בבלוג עד היום.  

כל כך אשמח אם תכתבו לי מה דעתכן – על הפוסט, על הפינה, ובכלל. 

הנה, ממש כאן ↓