צירופי קסמים

עלה בצורת לב

באיזה בוקר של סידורים בשנה שעברה, הלכתי להפקיד צ׳קים. ליד הבנקט, בעודי עומדת ומפשפשת בתיק, קלטתי שאני עוד צריכה לחתום בגב הצ׳קים וגם שאין לי עט. יצאתי מהבנק ונכנסתי למסעדה סמוכה שבדיוק היתה בשלבי פתיחה. הבחור שמאחורי הדלפק שמח להגיש לי עט, ובזמן שרשמתי בזריזות הוא ציין שאני מוזמנת לשמור אותו, שיש לו המון. האינסטינקט האוטומטי שלי היה לסרב בנימוס ולהשיב לו את העט (סתם עט), אבל אז נזכרתי במשהו ששמעתי לאחרונה – שיפה לדעת לקבל את מה שמציעים לך, שגם קבלה היא צורה של נדיבות. 

לא פעם מציעים לנו משהו שאנחנו לא באמת צריכות, אבל אם נדע לקבל אותו נוכל ליצור אצל המציע תחושה טובה. הבנתי שהבחור רוצה לעזור לי ולשמח אותי, אז למה לא בעצם? הודיתי לו והכנסתי את העט לתיק. לא היה מחיר לקבלה הזו: לא נאלצתי לאכול משהו שלא טעים לי או לקחת משהו שיכול היה לפגוע בי. זו הייתה קבלה פשוטה, ולא היתה סיבה לשלול אותה. רק מאוחר יותר בבית, כשרוקנתי את התיק שלי, שמתי לב אל הכיתוב על גבי העט:  

עט קשת בענן

כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הדברים שהכי משמחים אותי הוא מופע של קשת בענן, או פחות או יותר כל ביטוי של צבעי הקשת.

וואו, חשבתי לעצמי – קסם. 

נו – יגיבו הספקנים – בסך הכל מדובר בעט שאיזו חברה למערכות טיהור מים מחלקת בחינם ללקוחות שלה.

זה נכון. אבל אני בוחרת לראות את הדברים אחרת. 

באותו רגע בחרתי שלא לכבות את ההתרגשות שניצתה בי.

בחרתי שלא לפסוק ״צירוף מקרים״.

“Coincidences are God’s way of remaining anonymous”

Doris Lessing

צבעי הקשת על הכביש

בספרה הנהדר “Joyful: The Surprising Power of Ordinary Things to Create Extraordinary Happiness”, מקדישה אינגריד פטל לי פרק לנושא הקסם: ״קסם – והרשות להאמין בו – היא אחת השמחות העיקריות של תקופת הילדות… בבגרותנו, אנחנו מצופים לעמוד עם שתי רגליים איתנות על הקרקע של העולם הרציונאלי, ולהותיר את הקסם הרחק מאחור. אבל אנחנו לא מאבדים את תחושת הפליאה. צירופי מקרים מוזרים, כמו היתקלות בחבר ברחובותיה של עיר זרה, או התרחשויות ברות מזל, כשהאוטובוס נעצר ממש ברגע שאת מגיעה לתחנה, גורמים לחיים להרגיש מכושפים באיזשהו אופן״. (התרגום שלי)

פטל לי ממשיכה ומתארת תופעות שונות בטבע ובסביבה הקרובה לנו, אשר מעוררות בנו לא פעם את אותה תחושת פליאה: ערפל כבד, שלג המשנה בן לילה את פני העולם כולו, משחק השמש דרך הזכוכית היוצר הקרנה של צבעי הקשת. ״בבסיס האהבה שלנו לקשתות בענן, כוכבי שביט וגחליליות נמצא מאגר קטן של אמונה שהעולם הוא גדול יותר ומדהים יותר משאי פעם חלמנו״.   

אורות צבעוניים

כשאני מצלמת אני מנסה לתפוס בעדשה פלאות כאלו – קסמים קטנים ושגרתיים. אני משוכנעת שהרוב עוברים לנו ממש מעל הראש או מתחת לאף מבלי שנבחין בהם. באופן יומיומי אני משתדלת לחדד את החושים שלי כך שאצליח להבחין בכמה שיותר מופעי קסם. כשאני מצליחה, אני מתעדת. הילדים שלי כבר התרגלו לאמא שנעצרת באמצע הליכה ברחוב ומשתאה מדבר כזה או אחר, ולא פעם, לשמחתי, הם אלו שמפנים את תשומת לבי לאותם מופעים מיוחדים.  

“The world is full of magic things, patiently waiting for our senses to grow sharper”

W.B. Yeats

אפונה ריחנית

עוד קסם אחד לקינוח 

כמה חודשים אחרי שנולדה אביגיל, הקטנה שלי, חברה המליצה לי בהתלהבות על המקום שבו היא מתרגלת פילאטיס, ואחרי שיעור ניסיון, נרשמתי. במשך שלוש שנים חידשתי כרטיסיה כל פעם שנגמרה, אבל כל הזמן התגעגעתי דוקא אל היוגה שתרגלתי בשנה אחרי שהשתחררתי מהצבא. פעם בכמה חודשים הייתי מחפשת בגוגל ללא הצלחה שיעור יוגה רלוונטי. בוקר אחד החלטתי לעשות מעשה ומכרתי את השיעורים שנותרו לי על הכרטיסיה לחברה שאהבה פילאטיס הרבה יותר ממני. ושוב ישבתי לחפש שיעור יוגה. הפעם העמקתי וקראתי על שיטות שונות וביוגרפיות של מורות, ושוטטתי בין אתרים.  

הגעתי לאתר מקסים של מרכז ליוגה שמציע מגוון שיעורים בשעות שנוחות לי. מהתמונות באתר נראה כאילו המרכז נמצא באיזה יישוב מרוחק בצפון. מתוך סקרנות, נכנסתי לעמוד צור קשר כדי להבין איפה בדיוק הוא ממוקם. הבטתי, לא מאמינה, בשורת הכתובת: מסתבר שהמרכז שוכן ממש ברחוב מעל הבית שלי. איך זה יכול להיות? אנחנו גרים בשכונה כבר שש שנים, אני עוברת ברחוב הזה לפחות פעמיים ביום, אני מכירה את הבניינים, את החנויות.

שקדיה ומנורת רחוב

בדרך לאסוף את הילדים מבית הספר מאוחר יותר באותו יום, עדיין סקפטית, יצאתי לחפש וגיליתי שאותו מרכז ליוגה שוכן דלת ליד דלת הסטודיו להתעמלות שבו נעמי, הסנדוויץ׳ שלי, היתה בחוג כמה שנים קודם לכן. ביררתי, והמרכז נמצא שם כבר שנים ארוכות. 

באחד השיעורים הראשונים ניגשתי אל יעל, המורה שלי, וסיפרתי לה את הסיפור. אמרתי לה שאני בתחושה שהתודעה שלי ממש נפתחה למקום: כאילו הוא לא התקיים שם קודם ובאחת הוא נברא עבורי – יש מאין.

היא ענתה לי: וואו, כמו הארי פוטר.

קסם. כבר אמרתי?

ידיים עם נצנצים כוכבים

נתקלתן פעם באירוע קסום? אתן בכלל מאמינות בקסם? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות.
הנה, ממש כאן ↓ 

14 Comments

  • דניאלה
    אני מתרגשת מחשיפה ראשונית לבלוג שלך נעים ומקסים לקרוא ולראות את כל התמונות הקסומות שלך. אני כל כך מאמינה שצריך לפתוח את העניים ולהביט בכל הקסם שיש מסביב כל רגע ???? אני גם שותפה להרגשה שאני מצלמת אחרת בתקופות שונות בחיים????המון בהצלחה

    • תודה על התגובה, חני יקרה.
      איזו ברכה היא הההבנה שניתן לפתוח את העיניים לכל הטוב שסביבנו.

  • ניסים וניפלאות אכן!
    נהנתי כל כך לקרוא ולשטוף את העיניים בתמונות המקסימות ובמבט הרענן שמצליח להישאר רענן ולמצוא פלא בתוך רצף הרגעים של היום יום. וכמה מרגש שהילדים שלך רואים את העולם, בזכותך מתוך החיפוש אחרי היפה והמרגש.
    ושוב הסיפור על מציאת מרכז נווה שאנן ליוגה מעורר השתאות. איך משהו נפתח אלינו רק כשאנחנו נפתחות אליו. סימטאת דיאגון, רגע של קסם ואמונה.
    ולא ידעתי שאת מסייעת בארגון ועיצוב חללים!!
    מקסים
    תודה

    • יעל יקרה,
      תודה לך על שלקחת חלק פעיל ברעיון לפוסט הזה. מרוב שהוקסמתי, מיד אחרי השיחה שלנו באותו היום סיפרתי לאחיי איך הזכרת את הארי פוטר בהקשר הזה.
      תודה גם על שיעורי היוגה המופלאים, שמסייעים גם הם לתשומת הלב הנבונה לעצמנו ולכל אשר סביבנו.

  • דניאלה,
    תודה על הקסם. ועל הטבעיות החיננית של מבט מתפלא ומשתאה על הקיום.
    כיף לעקוב אחרי הפרסומים שלך. מאחל שתעלי מעלה מעלה ופנימה והחוצה ולכל כיוון בו תוכלי למצוא קצת מאותו קסם.
    בהצלחה!

    • יונתן יקר,
      איזה כיף לקרוא את התגובה שלך, ואיזה כיף שאתה עוקב.
      אני מקווה לאתר עוד קסמים ונסים רבים ולספר עליהם כאן.
      תודה רבה!

  • בשחר ילדותי הייתה הכוהנת הגדולה עושה לי קסמים לפרקים. עושה יש מאין, מוציאה לי מהאוזן סוכריה, שוקולדה מהבטן. מעשי קסמים. לקח לי הרבה שנים להבין שהקסמים שאמי הייתה מחוללת היו אמיתיים ושיקפו את המציאות. שמחתי לראות שאת שותפה לאמונה במעשי קסמים. היום כשאני מרוחק שבעים שנה מאותם רגעים קסם שהיית אימי עושה לי אני רואה מפרספקטיבה של זמן עד כמה קסם נמצא בכל מקום.

  • הי יקרה, כשהייתי בת ארבע או חמש אמא שלי באה לילה אחד לגן הילדים, הוציאה אותי מהמיטה ויצאה איתי החוצה. שם בחושך, התנוצצו אורות קסומים שמילאו את ליבי בהתרגשות ופליאה עצומים. זו היתה הפעם הראשונה בה פגשתי גחליליות. אני מחשיבה פגישה זו כבסיס לחיי. כמה טוב לפגוש עוד אדם כזה

    • וואו. איזה סיפור נהדר, תרצה יקרה. תודה רבה ששיתפת כאן.
      גם לי זכורות גחליליות מגיל חמש או שש – כשחיינו שנה בפרינסטון – כפלא של ממש.
      מאז אני לא בטוחה שפגשתי בהן שוב…

  • כמה מרגש ונעים.
    היקום לפעמים באמת מזמן לנו דברים.
    לפני חודשיים, בעלי חיכה מחוץ לבית למישהי שהגיעה לאסוף בגדים שכבר קטנים על הבן שלי.
    תוך כדי שהוא מחכה לה, מגיעה שכנה מבניין ליד, שאנחנו בכלל לא בקשר, ואמרה לו – יש לך ילדים קטנים נכון? חכה רגע. והביאה לו שקית ענקית מלאה בבגדים מעולים מעולים בדיוק במידה של הבן שלי!! קסם או לא קסם? 🙂
    יום למחרת הלכתי למסור עוד כמה בגדים אחרים לויצ”ו, ובכניסה לחנות חיכתה לי אוזן של מר תפוח אדמה – בדיוק מה שהיה חסר לנו בבית כבר המון זמן!!
    כמו שאמרת – נתינה זאת קבלה. וכשנותנים מקבלים!

    • וואו איזה סיפורים מדהימים!! אוזן של מר תפוח אדמה!! מטורף.
      הכי מתחברת לסיפורים כאלה. נהדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.