רוחות בערימות

ילדות במרכז בעיר ירושלים

לפני חודש מצאתי את עצמי עושה בינג׳ (עד כמה שאמא לילדים יכולה להרשות לעצמה, כן?) על שלוש העונות של הסדרה גברת מייזל המופלאה. כמה מהסצנות האהובות עלי ממוקמות בדיינר קטן בשם The City Spoon, בו מידג׳, גיבורת הסדרה, נהגה לשבת עם בן זוגה.

בסצנות האלו אנו בעצם צופות במקביל בשני קווי זמן: הסצנה מתחילה בזמן הווה, אך משולבת בה במהרה התרחשות מהעבר שבאה להדגיש, לחדד ולעמוד בניגוד למצב בהווה. העבר בסצנות האלו נוכח יחד עם ההווה. העבר חי וקיים.

מיצג סריגה במרכז ירושלים

כשאנחנו פוקדות מקומות מסויימים, רוחות העבר שלנו לעיתים ממש נוכחות וקיימות עבורנו. לפני כמה חודשים העליתי לבלוג פוסט על בית אליאנס שהיה פעם בית הספר התיכון שלי: זו דוגמא מובהקת לעניין הזה. כשהסתובבתי בבניין, הרגשתי שם באופן מוחשי ממש גם חתיכות ממי שהייתי פעם.

כל איזור מרכז העיר של ירושלים מהווה בשבילי מרחב כזה – שמאפשר לי לגעת ולחוש בעבר שלי שם. כשאני מסתובבת במרכז העיר, אם אני פנויה לכך (ולא ממהרת לאנשהו, ולא נמצאת באמצע רצף של סימוני וי על סידורים שונים), אני יכולה ממש כמו לזמן אלי את אותן רוחות עבר.

צבעי הקשת במוזיאון ישראל

יש לי הזכות לגדל את הילדים שלי בעיר בה אני גדלתי. כשאני לוקחת אותם למוזיאון ישראל – אני אמנם דניאלה האמא, אבל אני גם דניאלה הילדה שבילתה שעות במוזיאון אי שם בשנות השמונים: באגף הנוער – בספרייה – בחוגים.

זו חוויה כפולה.

לפני שבוע ביום שישי בבוקר אחי ואני לקחנו את הבנות שלנו למרכז העיר לאכול וופל בלגי. החנינו את הרכב במעלה רחוב שמאי וירדנו ברגל עד לנקודה שבה הרחוב מתחבר לנחלת שבעה. עצרנו במה שהיה פעם החגיגה של באבט, והיום כבר נושא שם אחר ובעלים אחרים. וופל עוד יש. המקום היה עדיין בשלבי פתיחה, אז פנינו לכיוון רחוב יפו ועברנו על פני מועדון האנדרגראונד. כלומר, הוא כבר לא שם. הבניין כולו איננו. במקומו בנו את המשביר לצרכן החדש. נכנסתי לשם אולי פעמיים. אבל למשביר המקורי, זה שהיה על קינג ג׳ורג׳ מאחורי טליתא קומי, נכנסתי עשרות אם לא מאות פעמים. לשם הלכנו לקנות בגדי ים, וחזיות ראשונות, וגופיות ללבוש מתחת למדים.

נחלת שבעה והמשביר החדש לצרכן

השלמנו סיבוב על רחוב יפו, מדרחוב בן שטח, רחוב בן סירא, רחוב הלל וכיכר החתולות שבאמת שאני לא מבינה איך אין בו כבר שוק תכשיטים כל מוצ״ש – מאוד מוצלח הסיפור הזה היה. חזרנו לנחלת שבעה ולרחוב שמאי (וכן, אכלנו וופל בלגי) – ואז עלינו חזרה לכיוון הרכב. חיפשתי שרידים לקולנוע אוריון בבניין שהפך לסניף הירושלמי הראשון של רשת מקדונלדס. לא ממש מצאתי.

באותו פסאז׳ צמוד היה הריף-רף שישבנו בו המון ופעם חברה שלי רלי מצאה שם פלסטר משומש בתוך הפיצה. והיה שם גם בית הקפה Second Cup שחברה שלי נעמי בירמנה בו כשהיינו ביב׳. ואני זוכרת את עצמי מתיישבת שם מולה על הבר עם הדיסק החדש של עברי לידר, שבטח קניתי בפיקדילי, ומדפדפת בחוברת הקטנה וקוראת בפליאה ובסקרנות את המילים של ״מרי לנצח״.

נעלי ריבוק על כסא בר

וכשכבר היינו ברכב פנינו לסמטת ביאנקיני – המוסד הלילי בעל אותו השם כבר איננו, כמו גם הבניין שבו שכן. אח שלי שאל אותי אם אני זוכרת את הפאב הזה, ועניתי שבטח – וכמה הזוי שהיינו יוצאים לשם בתיכון, ואיזו תקופה אחרת זו היתה. ואז מהמושב האחורי נשאלנו בקול קטן – ״על מה אתם מדברים?״.

כך שלבקר במרכז העיר עם ילדים זה אירוע מרובה שכבות עבורי. זה גם וגם. אני מתקיימת בהווה, ובמקביל גם בעבר.

רדיו ענק במדרחוב בן יהודה

בפרק של פודקאסט ששמעתי בשנה שעברה התראיין הסופר והעורך שון בלאנדה, על הסוגייה של העבודה מהבית בתקופת הקורונה. כמה מילים שהוא אמר תפסו את תשומת לבי:

“I feel like when you exist in the same spot, it’s almost like your ghosts stack up.״

הדימוי הזה מדהים בעיניי: ככל שאנחנו מבלות במקום מסויים יותר זמן, כך הולכות ונערמות בו הרוחות שלנו.

והנה גם הרוחות של הילדים שלי מתחילות להיערם במקום הזה, בעיר הזו. ואני מיד שואלת את עצמי – כמה שנים הם יעבירו כאן? האם הם יהיו ירושלמים בבגרותם? ואז אני קצת מפליגה וחושבת גם – איזו מן ירושלים זו תהיה בעוד כמה עשורים?

עבודה של וועדת קישוט במרכז העיר ירושלים

בקיץ בדיוק לפני שמונה שנים חזרנו משנה בניו יורק. ההורים שלי גרים עד היום בגבעה הצרפתית – השכונה אליה עברנו כשעליתי לכיתה ג׳. כשביקרנו אצלם בימים הראשונים אחרי ששבנו לארץ, לקחתי את אוריאל בן השלוש וחצי שבדיוק קיבל קורקינט חדש, ועלינו יחד למאגר המים – אחד מנופי ילדותי המובהקים.

לא הייתי על המאגר שנים, ואיך שעלינו, פשוט נפלה עלי ערימה של רוחות. או במילים אחרות – תקפה אותי חתיכת ד״ש מהעבר. מגוון מתקני הטיפוס שהיו פזורים על המאגר, שכנראה כבר מזמן לא היה להם סיכוי לעמוד בשום תקן בטיחות, נעלמו. המבנה המרכזי המעוגל עם העמודים עוד היה. בזמנו, העמודים האלה היו עשויים פיברגלס וכל מגע איתם הותיר את הידיים מלאות קוצי זכוכית קטנטנים. התחושה המציקה זכורה לי עד היום.

אוריאל, בכל אופן, התלהב מהמרחב ויצא לרכיבה מעגלית.

מאגר המים בגבעה הצרפתית
אז איפה אתן מרגישות במיוחד את רוחות העבר שלכן?
כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

28 Comments

  • כמה שהפוסט הזה ריגש אותי.
    העלית לי כל כך הרבה זיכרונות מהחיים, בתור ירושלמית.
    בדיוק לפני יומיים עזבתי את העיר אחרי 32 שנים בה. כל התקופה האחרונה, בכל פינה שאליה הגעתי בירושלים, פשוט חשבתי על אותם שכבות של זיכרונות שתיארת כאן בצורה מופלאה.
    תודה על הפוסט דניאלה

    • תודה לך, מיכל.
      אני יכולה לתאר לעצמי שבתקופה האחרונה שלך כאן,
      שלחת מבט נוסטלגי על העיר – מוכנה לעזיבה הקרבה.
      הדברים האלה באמת כל כך טעונים ומרגשים.
      ופתאום קופצת לי לראש מחשבה 🙂
      אכתוב לך בפרטי.
      בהצלחה בחיפה!!!
      דניאלה

  • כתיבה מקסימה, למרות שאיננו ירושלמיים ותיקים את מרבית המקומות אנחנו מכירים, ירושלים היום איננה אותה עיר שהכרת אבל איזו עיר כן? מדי פעם יוצא לי לטייל בתל אביב עיר ילדותי ובשכונת נווה צדק וגם שם הרבה מאד השתנה, הפסקתי ללכת כשגילית שחצר ילדותי נסגרה בשער, הפסקתי ללכת לשם.

    • מיכאל יקר,
      כמה משמח שבאת לבקר אצלי בבלוג, ואפילו השארת לי כאן תגובה.
      אכן, עיר היא דבר חי שהולך ומשתנה כל הזמן.
      לפעמים השינויים כואבים, כמו השער שסגר את חצר ילדותך.
      יש מקומות שאני מתלבטת לפעמים אם הייתי רוצה לחזור ולבקר בהם –
      לו היתה ניתנת לי ההזדמנות. בדיוק מכיוון שהביקור עשוי כמו לקלקל לי משהו.
      הדירה של סבתא שלי – ברחוב מטודלה ברחביה – היא דוגמא כזו.

  • וואו, תודה על A trip down memory lane

    ניסחת כל כך יפה ומדויק איך אנחנו מתקיימות גם בהווה וגם בעבר כשאנחנו נוכחות ומוצפות על ידי רוחות וזכרונות ילדותינו.

    גם אני מרגישה את קוצי הפייברגלאס מהעמודים במאגר המים, ואת הריגוש שפגש אותי בסוף הטיפוס במעלה הדרך ששוב פעם נכחתי לגלות את המרחב העצום והנוף היפה.
    אני יוסיף לרשימת הזכרונות את:
    הפיצה (רומי ?) בחמישה שקלים, את הגינה עם הפסל הלבן שהיינו מתגלשים עליו. את בריכת החלומות של מה שהיה אז מלון ההייאט, חצי מנות פלאפל על השביל ביציאה מפרנקל ימינה, וכמובן את המכולת של עופר.
    שוב תודה (:

    • הדס יקרה,
      תודה על התגובה המרגשת שלך.
      כן! הפסל הלבן שהיה ממש ליד אצ״ל 1 או 3 – כמעט מול פרנקל.
      ולגמרי לא היה יותר טוב מההייאט באותם ימים…
      התכוונת לפיצה טרווי אולי? יש לי בפוסט קודם – סיפור של דרישת שלום מהעבר,
      שמתחברת בדיוק לפיצה הזו…
      הנה כאן: https://betzeva.com/דרישת-שלום-מהעבר/

      שוב תודה!

  • דניאלה יקרה!
    ממש כך- הרוחות שלנו נערמות בערימות בשיטוטים האלו.
    מוסיפה לרשימה – גלידת קרוול האגדית ופאדג׳ בהפנינג במדרחוב. אלו היו נגיעות בטעמים של חו׳ל באמצע העיר. וגידי יון… מן איזור כזה שצריך לעבור בו בזהירות אבל בסקרנות ????
    ויש כבר תקופות שונות בתוך ירושלים. יש את מרחבי הילדות ויש את התקופה הסטודנטיאלית – בכל פעם שאני מגיעה עם הילדים לנחלאות זה מעלה את הסיפורים של שנות העשרים שלי (כאלו של ׳מלפני שפגשתי את אבא׳…)
    העלית חיוך אצלי בלב. ❤️❤️ תודה.

    • קרן יקרה,
      כמה נעים ומשמח שהגבת לי לפוסט כאן.
      וואו וואו הפאדג׳ בהפנינג. זה כל כך נכון. וקופסאות הנייר היפות במגוון הדפסים וגדלים.
      והפוסטרים בקומה השנייה – זה כנראה היה אחד הלוקיישנים שהכי!! ריגשו אותי.
      ובדיוק – התקופות השונות במקומות השונים, והמקומות שהכל קצת יותר מעורבב בהם,
      ולכן אולי הזכרונות כולם מעט מתעמעמים ומתרככים בהם.
      תודה!!

  • דניאלה, את כל כך מוכשרת. כיף לקרוא מה שכתבת.
    אני גם חזרתי הביתה לנס ציונה ומאד מזדהה עם התחושה של חיים בשני המישורים במקביל.
    שיהיה חופש נעים!

    • נועה יקרה,
      איזו הפתיעה משמחת. כיף גדול שקראת ושהגבת.
      תודה רבה, ואני כל כך שמחה שהתחברת.
      אכן – החזרה הביתה ממש לא טריוויאלית.
      במקרה שלי, אני באמת מאוד שמחה בזה.

  • אומנם אני לא טובה במילים, אבל הפוסט ריגש אותי כתבת כל כך יפה❣️
    אומנם אני לא ירושלמית אך נהנת לבקר כל פעם, ומרבה לעשות זאת ????
    אבוא לבקר שוב עד אז שולחת נשיקות

    • מרגריטה, תודה רבה לך.
      אני מתרגשת לקרוא שהצלחתי לרגש אותך.
      שיהיה קיץ נעים, וירושלים תמיד מחכה לך 🙂

  • כרגיל, מתה על הכתיבה שלך. ילדות ירושלמית נשמעת מדהים! באופן כללי, גיליתי את ירושלים מחדש בשנים האחרונות והיא זכתה להערכה גדולה ממני שלא הייתה קודם.
    רוחות העבר שלי נמצאות בשכונה שבה גדלתי 🙂
    תודה.

    • אלכסנדרה יקרה,
      תמיד כיף שאת חוזרת לבקר אצלי בבלוג.
      המון תודה על המילים הטובות.
      ונהדר שגילית את ירושלים מחדש. היא משהו 🙂
      שכונות ילדותנו הן ללא ספק מלאות בערימות של רוחות.
      אני עוד חייבת לחזור לשלי מתישהו (רמות אשכול).
      שוב תודה!

  • יאוו דניאלה
    לגמרי מסע של ההווה טבול בעבר
    ואותי הוא לגמרי לוקח לאותם רגעים וזיכרונות נוסטלגיים מתוקים
    את מצליחה תמיד לייצר עבורי געגוע לעיר וכמוה לקפוץ שוב לביקור
    ❤️

    • עדי יקרה,
      איזה כיף לקרוא תגובה שלך כאן.
      אם אני מצליחה לעורר געגוע לירושלים אצל מישהי –
      עשיתי את שלי 🙂
      תודה רבה!!

  • פוסט מרגש דניאלה. האהבה שלך לירושלים ניכרת, מרגישים שזה המקום שלך.
    בכלל, פוסטים נוסטלגיים שמפיחים חיים בעבר עושים לי את זה, ואת מפיחה בעבר רוח אמיתית וטובה
    אז…תודה!

    נטלי
    http://www.pnimablog.com

    • הי נטלי,
      תודה רבה!! ממש שמחה שהפוסט מצא חן בעינייך.
      לחיי הזכרונות והנוסטלגיה 🙂

  • מרגש מה שכתבת דניאלה, וכמובן שגרמת לשכבות ארכאולוגיות קודמות בזמן לאלו שלך, לצוף.
    המוזיאון, הבית במטודלא, שלפני הבית שלך ולהורים ולסבים.
    בירידה לרחוב אגרון היה מתנהל שבוע הספר כשגרתי שם כסטודנטית והייתי אוגרת מעות לזמן המאושר השנתי הזה.
    את כותבת באהבה.

    • תודה רבה, נונה יקרה.
      כמה נהדר לחשוב על הרוחות בערימות שתיארתי,
      באמת כשכבות ארכיאולוגיות התלויות האויר.
      בלתי נראות אבל מורגשות. והאויר דחוס יותר.

      ולא ידעתי ששבוע הספר היה בירידה לרחוב אגרון!
      הכוונה בכיכר פריז?

  • פוסט נהדר, מעורר זיכרונות וגעגועים למקומות שבהן נמצאות הרוחות שלי. עמק יזרעאל ורחובות טבעון, הגג של בית הספר היסודי שאליו הייתי עולה עם חברה לעשן (כשכבר היינו בתיכון), הדרך למרכז למקום המפגש הקבוע שמזמן הפך לבית קפה (״ניפגש בקלאס ב-4״), וגם שבילי הקיבוץ שבו למדתי ושאני אוהבת לטייל בו מדי פעם.

    • תודה רבה, נעמה יקרה –
      והנה התגובות שלך ושל אמא שלך הגיעו כמעט במקביל.
      פלא שמשמח אותי 🙂
      כיף לי לקרוא על מרחבי העבר שלך עמוסי הרוחות.
      כיף לי שהתחברנו על אף המרחק.

  • מעניין. כשאני חושבת על ירושלים אני חושבת על מאבקים בין תושבים ואי שקט. אבל אולי זה קשור לאיזור שגרים בו. בכל אופן אני שמחה שהחוויה שלך כוללת זכרונות חיוביים.

    • אכן, זה בעיקר כל מאוד אינדיבידואלי. חלק מחברותיי שגדלו יחד איתי בשכונה – תופסות את ירושלים אחרת לגמרי ממני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.