תראו אותי

הספר קסם גדול של אליזבט גילברט

קראתן פעם ספר ששינה לכן את החיים? 

אם הייתן שואלות אותי לפני שנה וקצת, הייתי עונה שלא. 

ואז זה קרה. 

אבל רגע, אני רוצה לתת לכן קצת רקע. 

ארגז פלסטיק מלא בחומר פרסומי של בית אבי חי

לפני שנתיים עזבתי את מקום העבודה שלי מזה שבע שנים, ויצאתי אל העולם. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, ושהגיע הזמן בשבילי לעבור הלאה. וממש שבוע-שבועיים אחרי שעזבתי,  עברנו דירה.  

הדירה אליה עברנו היא גדולה ומיוחדת, אבל גם ישנה מאוד וכזו שהרגשתי שדורשת המון השקעה כדי שנרגיש בה באמת בבית. זה היה פרוייקט שהתרגשתי לקראתו – הרי בדיוק את זה אני אוהבת לעשות. ידעתי שאצלול לתוך העבודה על הדירה, ושהפעם גם באמת יהיה לי הזמן להשקיע. 

רהיט בתהליך צביעה - טפטופי צבע

עבדתי על הדירה מכל הלב (השקעה בדירה שכורה היא עניין מורכב: תמיד ישנו השיקול ״האם זה שווה את זה?״ – והתשובה שלי ברוב המקרים היא ״כן, בהחלט!״). צבעתי רהיטים, בחרתי בדים לריפודים ולוילונות, דאגתי לתיקונים, החלפתי ידיות ועוד ועוד. התוצאה שימחה וריגשה אותי. 

והנה חג הפסח כבר התקרב. בפעם הראשונה היה לנו מספיק מקום בבית לארח סדר גדול, והחלטנו להזמין אלינו את המשפחות. כך מצאתי את עצמי צוללת מייד אל תוך הפרוייקט הבא, והאמת שיצא מוצלח ונהדר. 

זר פרחים על שולחן סדר פסח

אבל אז, אחרי חופשת הפסח, נשמטתי.

פתאום היה לי הרבה זמן, ולא מספיק ברור מה אני עושה איתו. מה השלב הבא. כששאלו אותי מה אני עושה – לא ידעתי מה אני עונה. כשעזבתי את העבודה הנחתי שתוך כמה חודשים הדברים יתבהרו לי ויתפסו כיוון ברור – אבל איכשהו זה לא קרה.  

התחלתי להרגיש שהעבודה אותה עזבתי תפקדה גם כפלסטר שהסתיר פצע, ושעכשיו הפצע נותר חשוף וכואב. אם הייתי עוברת מעבודה אחת לאחרת – גם הפלסטר היה מייד מתחלף בחדש. אבל המצב הזה שבו מצאתי את עצמי תלויה באויר ללא כיוון ברור – היה כואב ומבלבל. תוך כדי, עשיתי קורסים בעיצוב גרפי והום סטיילינג, וגם עבדתי קצת – במהרה מתוך הבנה שזה רק זמני ושאני עוד במסע.   

פלסטרים צבעוניים מודבקים על אריחים

לילה אחד שכבתי במיטה חולה ומדוכדכת, ושוטטתי לי בגוגל. כתבתי בשורת החיפוש ״הספרים הכי טובים לאישה במשבר אמצע החיים״ – נשבעת לכם. ככה כתבתי. רק באנגלית. והגעתי לספר של סופרת בשם אליזבט גילברט – זו שכתבה לפני עשור את ״לאכול להתפלל לאהוב״ (שבעוונותיי, עדיין לא קראתי). לספר קוראים Big Magic, והוא עוסק ביצירתיות ובפחד ובקסם. כבר הזכרתי את הספר כאן. 

בפוסט שהעליתי לפייסבוק כמה חודשים מאוחר יותר כתבתי על אותו לילה: 

״קראתי ביקורות ואז צפיתי בה מדברת על הספר באיזה וידאו שמצאתי ומשם הגעתי והאזנתי לפודקאסט שלה שנעשה בהשראת הספר, ובינתיים כבר הזמנתי את הספר עצמו באמאזון והוא הגיע וקראתי אותו, לאט לאט, כדי להצליח לספוג ממנו כל טיפה. ולמרות שעברו רק שלושה חודשים מאז שנתקלתי באישה ובתיזה שלה באותו לילה אומלל ומופלא, אני מרגישה שעברתי מאז מסע חניכה. משהו במה שגילברט אומרת הצליח לעשות לי קליק במוח ובלב, וללמד אותי שיעור שאשא איתי כל חיי״.

הספר קסם גדול של אליזבט גילברט

הספר, שתורגם לעברית תחת השם ״קסם גדול״, פותח בנושא של אומץ יצירתי: גילברט מתייחסת בחלק זה של הספר לתופעת הפחד שחוסם את מעשה היצירה. הטענה שלה אינה שעלינו להיות חסרות פחד בדרכנו אל מימוש היצירתיות שלנו, אלא שעלינו ללמוד לחיות וליצור לצד הפחד שלנו. אסור לנו לתת לו להניע אותנו ולהכריע בשבילנו. 

“…if you can’t learn to travel comfortably alongside your fear, then you’ll never be able to go anywhere interesting or do anything interesting.”

הבנתי שהרבה מההחלטות המקצועיות שקיבלתי לאורך חיי הונעו מהפחד להיכשל. תוך כדי הקריאה של Big Magic והאזנה לפודקאסט הנלווה – החלטתי שאני לא הולכת לתת לזה לקרות יותר.  

כנראה החלק החשוב ביותר בספר עבורי הוא זה שעוסק ברשות (Entitlement): הרשות ליצור ולחיות חיים יצירתיים. זוהי הרשות שאנחנו מרגישות שיש לנו לתפוס מקום בחלל, להרים את הקול שלנו, להגיד מי אנחנו ומה אנחנו עושות. זוהי הרשות להתקיים ולהביא את עצמנו לידי ביטוי, הרשות להגדיר את עצמנו כיוצרות. 

“Defending yourself as a creative person begins by defining yourself. It begins when you declare your intent. Stand up tall and say it aloud, whatever it is:”

כרטיס ביקור משחקת בצבע

לפני חצי שנה, כשהקמתי את העסק שלי והעליתי את האתר ואת הבלוג שלי לאויר הדיגיטלי – התחלתי בעצם לדבר בקול רם ולהגדיר את עצמי מחדש בפני העולם: אני יוצרת. אני כותבת. אני צלמת. אני מעצבת. אני בלוגרית. אני בעלת עסק. 

וואו. כמה פחדתי – לפני, וגם תוך כדי הפעולה הזו. 

הנה כמה מהמחשבות שחשבתי לעצמי (ושאני לעיתים עוד חושבת): 

  • לא למדתי בבצלאל וגם לא בשנקר. 
  • אם מעולם לא למדתי צילום, איך אני יכולה לקרוא לעצמי צלמת?
  • אם רק עכשיו אני מתחילה בלוג, אני באמת כבר בלוגרית?
  • מה יחשבו עליי כל היוצרות והצלמות והמעצבות והבלוגריות ״האמיתיות״? 

ותראו איך גילברט עונה לכל השאלות האלה: 

“Take an honest inventory of the education you already have – the years you have lived, the trials you have endured. The skills you have learnt along the way… I’m telling you that you are already creatively legitimate, by nature of your mere existence here among us.”

ילדות בשולחן יצירה

כילדות, כולנו יוצרות. ואז, בדרך כלל, משהו קורה. רובנו נוטשות את היצירה. זה יכול לקרות בגיל 5, 12 או 24. לפעמים זה קורה בגלל פידבק שלילי של חבר, הורה או מורה, זה יכול לקרות סתם כי אנחנו מרגישות שאנחנו לא באמת ״טובות מספיק״, או שאנחנו חושבות שיש דברים ״חשובים יותר״ שכדאי שנתעסק בהם.

גילברט מבהירה מה קורה לה עצמה כשהיא לא יוצרת: 

“… if I am not actively creating something, then I am probably actively destroying something (myself, a relationship, or my own peace of mind).”

הבנתי שהכוחות היצירתיים שלי – שבמשך שנים הזנחתי, לא הבאתי לידי מימוש ולא נתתי להם במה ראויה, הפכו עבורי למשא כבד מנשוא.

אז עליתי על הבמה. תראו אותי. 

ככל שחולף הזמן, הפחד שלי נעשה נסבל יותר – הוא הופך למשהו שאני יכולה לחיות איתו ולנהל איתו דיאלוג רגוע. פשוט כי אני מתאמנת בזה, יום יום. וכל ההצהרות האלה שלי – בדבר היותי יוצרת, וכותבת וצלמת ומעצבת – מקבלות תוקף מעצם העשייה שלי. ואגב, ממש בזה עוסק החלק הבא של ספרה של גילברט: התמדה. יצירתיות מתבטאת בעשייה מתמדת. 

אז זה מה שאני עושה עכשיו. אני מתמידה. 

אני יוצרת, אני כותבת, אני מצלמת, אני מעצבת. 

אני משחקת בצבע. 

עפרונות צבעוניים מחודדים

יצא לכן לקרוא את קסם גדול? יש ספר אחר שהפך לכן את החיים? כל כך אשמח אם תכתבו לי בתגובות. 
הנה, ממש כאן ↓

40 Comments

  • ממש התרגשתי לקרוא.
    מיד אחרי הקפה שלנו מלפני שנה + הזמנתי בזכותך את הספר הזה ונפתח לי עולם.
    לא עולם חדש בכלל אלא אישור לעולם שהיה קיים בתוכי כבר שנים רק שהיה מושתק.
    ועל זה דניאלה יקרה- אני מודה לך בכל ליבי.

    • שרית יקרה ואהובה, תודה.
      אני חושבת על אותו בוקר בו שתינו יחד קפה,
      ועל כך שבדיוק (בדיוק!!) באותו מקום ישבתי כעשור קודם לכן כשכתבתי את התיזה שלי לתואר השני. בזמנו חשבתי לעצמי שעוד אהיה אקדמאית, עוד לא הייתי אמא…
      ואני מסכימה. זה בדיוק מה שכתבת כאן – העולמות המושתקים שבתוכנו.
      כמה אנחנו עוברות ומתגלגלות בחיים האלה.
      וכמה אני שמחה שהצטרפנו אחת אל השניה למסעותינו.
      חיבוק גדול.

  • דניאלה
    וואו. שפע רעיוני. הולכת מחיל אל חיל,
    ליקר משובח יש לשתות בלגימות קטנות
    לגלגל בפה , להשתהות ואז לבלוע.
    בשתיה של דבריך יש להשתאות ולא
    למהר ולהגיב .
    בשחר עלומי קראתי את פאוסט של גתה
    אני מצטט מהזיכרון “שוב תקרבנה אלי רוחות
    נושנות ,האנס הפעם להחזיק בחולפות או אם יט ליבי לאותו חלום חמד”.
    במסגרת מסעותיו בעולם הספרים, נפגשתי עם סידהרטה של הסה,
    לימים הייתי מלמד בתיכון, ונכנסתי למילוי מקום לכיתה שביעית, סיפרתי לתלמידים את הסיפור כפי שזכרתי אותו.
    שנים מאוחר יותר פגשה אותי אישה צעירה
    ואמרה לי בהאי לישנא “שינית לי את החיים”
    הסיפור כפי שהיא פרשה אותו, העיר בה
    את מה שהיה בה, והתעצם .

    • מדהים. איזה סיפור ואיזו נחת, לדעת שהיתה לך השפעה שכזו.
      תודה רבה, על מילותיך הטובות והמיטיבות.
      אני מעריכה זאת מאוד.

  • הצילום שלך נוגע בלב והוא פשוט קסום ומזמין ישר לצלול לתוכו יחד עם הצבע והעושר. וכתבת בצורה מעוררת השראה וכנה. כיף לקרוא!

    • קרן יקרה,
      איזה כיף שקראת והגבת כאן.
      אני מאוד שמחה שזה מצא חן בעינייך.
      תודה רבה!!

  • ואוו. כל פעם שאני קוראת עוד גרסה שלך על המסע שלך, אני מתרגשת מחדש. מתרגשת איתך. וכמובן מוצאת במסע הזה את עצמי. גם אצלי היצירה היא האויר לנשימה, וזה כל כך נכון שאם הערוץ הזה חסום או משובש, אז האנרגיה מתחוללת באופן אחר, לא מייטיב. וגם אני למדתי לחיות עם הספק, ואני נפעמת מעוצמות השינוי המתאפשרות כאשר הספק לא מנהל אותי, אלא אני אותו. משו את. תתמידי.

    • תודה יעל יקרה,
      נעים וטוב לקרוא את התגובה שלך כאן.
      ואולי אצל כולנו היצירה היא האויר. אצל כל אחת מאיתנו קצת אחרת,
      אבל אי אפשר שלא.
      חיבוק גדול.

  • תמיד יצרת. ואני לומדת ממך, לאט לאט, כל פעם קצת, את האומץ ל-entitlement. ומעריצה מהצד את האומץ להיות לא מוגדרת, ולו לרגע, כדי לברר ולדייק.

    • מיטלי,
      אני זוכרת אותך, ביוון, לפני כמעט ארבע שנים אומרת לי שאני חייבת לעשות משהו עם הצילומים שלי.
      וגם ״הלקוחה״ הראשונה שלי שתלתה צילומים שלי על הקיר!!
      תודה לך, וחיבוק גדול.

  • איזה כיף לקרוא דניאלה!
    מעורר השראה וחשק וחיות.
    חיות של פשוט להיות.
    מעודד לשמוע קול שמאפשר לפחדים מקום לצד העשייה.
    תודה,
    ותמשיכי לעשות חיל!

    • יונתן יקר,
      כמה משמח אותי הבוקר לקרוא את המילים שלך.
      תודה רבה שאתה כאן ומשמיע את קולך.

  • דניאלה,
    איזה כתבת, יוצרת, צלמת ובלוגרית אלופה! תודה על השיתוף וההשראה!

  • זה קורה לי אחת לכמה שנים, וכל פעם זה מטלטל אותי מחדש. תודה ששיתפת

  • וואו, פוסט נפלא ונהדר!
    גם אני עכשיו במסע דומה של הגשמה יצירתית, ותיעוד של התהליך הזה, גם בפייסבוק וגם בבלוג- ולכן יכולתי להזדהות איתך המון. הרגשתי שאנחנו יושבות לקפה  :)

    יש לי רשימה של ספרים שעזרו לי בדרך, ואולי אוסיף גם את שלך לקריאה בעתיד!
    תודה.

    • אני כל כך שמחה שזה מצא חן בעינייך.
      המון בהצלחה בדרך הארוכה!!
      אשמח לשמוע ממך על רשימת הספרים בהזדמנות…

    • תודה לך, טל.
      אני מאוד שמחה שהצלחתי לגעת.
      מסתבר שבסוף כולנו עוברות אותן דברים…

  • תודה דניאלה!! נהנית כל כך לקרוא את הבלוג שלך- כל כך הרבה חומר למחשבה, מדיטציות על החיים והשראה- כייף לצפות למתנה של הפוסטים הבאים!

    • תמר יקרה!!
      איזה כיף שאת כאן ושאת קוראת את הבלוג שלי – בכלל לא ידעתי.
      אני כל כך שמחה לקרוא שזה מוצא חן בעינייך.
      תודה רבה!!

  • מהממת שאת :)!!!
    אחלה כתיבה,
    אחלה צילומים
    אחלה יצירה !!
    תמשיכי,אני קוראת ונהנית.
    איזה חזקה את שלא שמת עוד פלסטר.
    מתנה.וחא מובן מאליו.
    ואגב גם אני עוקבת אחרי אליזבט’
    בעיני היא אחת הגדולות אם לא ה בהיי הידיעה:).

    • רחלי יקרה,
      אני כל כך שמחה שהכל מוצא חן בעינייך!!
      אליזבט גילברט ממלאת אותי בהשראה ושמחה כל פעם שאני קוראת אותה או מאזינה לה.
      אישה כה מיוחדת – ממש מוארת בעיניי.
      תודה רבה לך על התגובה המקסימה. שימחת אותי.

  • וואו, דניאלה. קראתי והתרגשתי עם דמעות בעיניים.
    איזה פוסט נהדר..
    מעורר השראה ברמות לא הגיוניות.
    איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר, את לא מבינה איך זה בא לי בול בזמן, קצת להיות היום בעשייה לצד הפחדים ולא לעצור אותם בגלל הפחדים..
    שומרת לי לצלול לפודקאסט וגם לספר הזה בקרוב מאוד.
    תודה 🙂

    • איזה יופי, מיכל.
      אני כל כך שמחה שהצלחתי לקלוע למה שרלוונטי לך בתקופה זו.
      הספר והפודקאסט שניהם נהדרים ומתחברים מאוד.
      אני חושבת שלמדתי מהם יותר משמעות ומהות ממה שלמדתי בשני תארים באוניברסיטה…
      תודה לך על התגובה המרגשת הזו.
      ובהצלחה בהמשך הדרך!

  • היי 🙂 מדהים שכאילו כתבת בדיוק את מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו.
    תודה לך!

    • לנה, תודה!
      אני כל כך שמחה לשמוע שזה דיבר אליך,
      ומודה לך מאוד שקראת, ועל התגובה שלך כאן.

  • אהבתי מאוד, מקסים! גם התמונות, גם הצבעים ובעיקר התוכן. מאוד הזדהיתי עם המחשבות שתיארת ושאת עדיין חושבת, גם לי הן עוברות לפעמים בראש (מודה שעדיין מהססת לקרוא לעצמי בלוגרית :).

  • דניאלה,
    אז כמה שאני מבינה ומתחברת למקום האבוד, התוהה, המבולבל והמפקפק תדיר

    גם אני עזבתי מקום שחד משמעית לא היה לי טוב. מברכת על ההחלטה, אבל מאז טרם התבררה לי דרכי. אני עוד בערפל, מגששת את דרכי.

    כמה כיף לשמוע על מסעות של אחרים ואיך הם קרו והתעצבו. לקחתי מלא. וגם לא מעט ג’וי מכל האסתטיקה, התמונות והציטוטים.

    אין לי ספר אחד ששינה אותי. מרגישה שהיו המון מרצות/ סופרות / נשים וגברים מהם לקחתי המון וכל אחד תרם נדבך נוסף לאדם שאני היום.
    אחפש ב Audible את הספר שהזכרת.

    תודה לך

    • תודה רבה ליטל על התגובה הזו, זה מאוד מרגש.
      אכן – ספרים שונים משפיעים ומעצבים אותנו.
      בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה על ספר – שהוא שינה את חיי.
      אבל איכשהו אליזבט גילברט הצליחה לעשות זאת.
      מאוד מקווה שתאהבי את הספר.
      המון בהצלחה בהמשך הדרך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.