סינקדוכה, ילדים

ילדה ואבטיח

לפני שנה או שנתיים, נעמי שלי אירחה אצלה חברה. במהלך אחר הצהרים השתיים עסקו באיזושהי עבודת יצירה. כמנהגי, ניגשתי לצלם את הפעילות המשמחת והצבעונית. חברתה של נעמי, כשראתה שאני מגיעה עם הטלפון לצלם, הזדקפה וחייכה אל המצלמה. נעמי פנתה אליה והפטירה ביובש: ״לא, היא לא מצלמת אותך״. או במילים אחרות, את לא צריכה לחייך – את מוזמנת להתעלם – זו פשוט אמא שלי והשטויות שלה. 

גם כשאני מצלמת את הילדים, אני בדרך כלל אצלם רק יד, או כף רגל או כתף. לפעמים אני גוללת אחורה בתמונות שלי בטלפון לחפש תמונה טובה עדכנית של הילדים, או אפילו פשוט תמונה שבה הפנים שלהם נראות, ואני נוכחת כל פעם מחדש שכנראה אני לא מצלמת מספיק תמונות ״רגילות״. 

שמלת מיני מאוס

במסגרת הלימודים שלי בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, הכרתי בזמנו את המושג סינקדוכה.  בקולנוע, בדרך כלל מדובר בחלק המייצג את השלם: רגליים הולכות מייצגות אדם הולך, ידיים עובדות מייצגות אדם עובד וכו׳. לא חשבתי או ידעתי אז שפחות או יותר עשור מאוחר יותר, סגנון הצילום שלי יתחיל להיות רווי בסינקדוכות שכאלה. 

כפות הרגליים שלי מייצגות אותי. כפות הרגליים שלי לצד כפות רגליה של בתי בת הארבע, ולצידן בתי התינוקת זוחלת ומשחקת – מספרות סיפור של אימהות צעירה. 

לק ברגליים על רצפת טרצו

הפכתי לאמא לפני אחת עשרה וחצי שנים, כך שבמובנים רבים אני עודני אמא צעירה. יחד עם זאת, החיים כה דינאמיים ומתקדמים בכזה קצב מסחרר, שכשאני מביטה אחורה על תמונות מלפני ארבע – שש – שמונה שנים, אני רואה חוויית אמהות צעירה הרבה יותר. זו חוויית אימהות שונה מאוד מהחוויה שלי היום. כבר אין לי תינוקת שזוחלת, או כזו שיושבת בעגלה בירכיים שמנמנות נהדרות. 

התקופה הזו חלפה. 

ילדה בעגלה

“The days are long, but the years are short.”

Gretchen Rubin

ידיים צבועות

הרעיון של הזמניות והפלואידיות בגידול ילדים, ובחיים בכלל, הוא קשה לעיכול.

השיר ״הילדים״ מתייחס לעניין הזה באופן יפה וכואב. 

***

הילדים / ג'ובראן חליל ג'ובראן


יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,

חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,

כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם

כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר –

שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,

כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.

ילדה משחקת בגולות

כך שמה שנותר לי, הוא העכשיו.

אני שבה שוב ושוב לאותה המסקנה בדיוק. אני מנסה לחשוב איך אני יכולה באמת להיות בכאן ובעכשיו – עם עצמי, ועם הילדים. לרוב אני לא מצליחה.

אבל לפעמים כן: כשאני מקריאה לקטנה שלי סיפור לפני השינה (ואני נהנית מזה, ולא רק מחכה לשלב שאחרי – בו יהיה לי את הזמן שלי), כשאני מספרת בדיחה או סיפור מצחיק לילדים והם צוחקים מאוד ומייד מבקשים שאספר אותו שוב (ואז אני מנסה להסביר להם שבפעם השניה זה כבר לא יהיה כזה מצחיק, אבל הם לא משתכנעים ואני בסוף מספרת שוב), או כשאנחנו נעצרות ברחוב להביט בפרח או בחילזון בפליאה והשתאות. 

זה באמת מה שיש. 

הדברים הקטנים

ולסיום – קטע שאני מאוד אוהבת מתוך ספרו של וויליאם מרטין – The Parent's Tao Te Ching: Ancient Advice for Modern Parents. 

“Do not ask your children
to strive for extraordinary lives.
Such striving may seem admirable,
but it is the way of foolishness.
Help them instead to find the wonder
and the marvel of an ordinary life.
Show them the joy of tasting
tomatoes, apples and pears.
Show them how to cry
when pets and people die.
Show them the infinite pleasure
in the touch of a hand.
And make the ordinary come alive for them.
The extraordinary will take care of itself.”

ילדה וקלאבים

אני מרגישה שהפוסט הפעם יצא לי מעט אחר, מהורהר ואסוציאטיבי. מאוד אשמח לשמוע מכן מה חשבתן. 
תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓

16 Comments

  • מקסים. תודה על המחשבות האלה. גם אני שם במחשבות האלה ובנסיון להנות מהרגע, ולא מצליחה (במיוחד לא בזמן האחרון, השנה האחרונה גמרה לי כל חלקיק של סבלנות שמאפשר לי להנות מהרגע. מתנחמת בזה שדווקא בתחילת שגעת הקורונה היו לנו הרבה רגעים כאלה). וזה מצחיק מה שהבת שלך אמרה לגבי הצילום שלך. ???? יפה שהיא קלטה. גם שלי, רואה כל מיני דברים איזוטריים ואומרת לי "בטח תצלמי את זה עכשיו!". או כשאני רואה דברים שוליים אך יפים, ואני מראה להם. זה מרגש אותי מאוד כשהם רואים את היופי בדברים האלה גם. ואני מקווה שהם ימשיכו לראות את היופי שיש בכל מקום ושרק צריך לאמן קצת את העין כדי לראות אותו.
    בשבילי הצילומים שלך עושים חלק מהעבודה הזאת. וגם שלי. ???? יש משהו בצילומים האלה של הכביכול שום דבר או חלק ממשהו שלם, שמאמן את העין והלב לראות את היופי בכל זוית ובכל חלקיק של דבר.
    תודה על ההשראה דניאלה. ❤❤

    • אביטל,
      איזו תגובה מקסימה, תודה רבה.
      אני ממש מתרגשת לקרוא כמה שאנחנו חולקות מאפיינים ״פלאיים״ ואימהיים דומים.
      ככה בחלוף השנים הרבות מאז שהכרנו כילדות בעצמנו.
      אני חושבת שהפניית תשומת הלב של הילדים אל״הפלאות שבדרך״ היא באמת מתנה.
      ככה אני אומרת לעצמי – שגם אם אני לא אמא כזו שיושבת ומשחקת על השטיח יוותר מדי – אז לפחות זה…
      והמשפט הזה שכתבת בסוף – ״יש משהו בצילומים האלה…״ הוא מדוייק.
      תודה לך, יקרה.

  • היי דניאלה, נהנתי מהפוסט האסוציאטיבי שלך כמו מהפוסטים האחרים. מה שחזק בפוסט זה המבט הרפלקסיבי שכולל גם פרספקטיבה, לתקופה שהילדים היו קטנים יותר. הדרמה של הזמן החולף במהירות מצליחה לעבור. היה לי מעניין, תודה.

    נטלי,
    http://www.pnimablog.com

    • תודה רבה, נטלי.
      אני חושבת ששעת הלילה המאוחרת זה נכתב הפוסט –
      שחררה אצלי את הדרמה 🙂 זה באמת יצא פוסט מאוד רוגש.
      כיף גדול שנכנסת לקרוא ולהגיב.

  • דניאלהההההה
    הסינקדוכה שלך אמנם גרם לי לעקצוץ קל והשיב אותי מיד לתיאוריה קולנועית ולפינג- טום. ולפוסטסמינר ולזאתי שלך, נו, מארי אן דואן. למאסקרייטינג.
    אבל וואו.
    כתבת במדוייק
    כולי מזדהה.
    וגם שתי עיני דומעות: האחת מהשיר של ג׳ובראן. השניה מהטקטס של מרטין.
    ❤️❤️❤️

    • איילתתתתת
      אהובה.
      סינקדוכה!! את מאמינה?? ואת זוכרת הרבה יותר ממני –
      אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה כל הדברים שכתבת כאן…
      ואיזה כיף שהפוסט ריגש.
      תודה יקרה, שימחת אותי מאוד.

  • גם אני נוטה לצלם כך, פרגמנטים של מציאות שמעידה על מציאות שלמה. ולהיות נוכחת ברגע – זו משימת חיים של ממש. הרי אם חושבים על העבר שלנו – אנחנו לרוב לא מתגעגעים דווקא לרגעים הגרנדיוזיים, אלא ליום יום של גיל אחר, של תקופה אחרת. אני למשל הייתי מוכנה בשמחה לבלות עכשיו שעה עם בני כשהיה בן שנתיים, על ירכיו השמנמנות האהובות.

    • כל כך נכון מה שאת כותבת כאן.
      היומיום הוא האוצר הכי גדול שלנו.
      בתמונות שלי אני כמו מנסה להכניס אותו לצנצנת ולשמר אותו כך, בדיוק כמו שהוא.
      תודה רבה, נעמה יקרה, על הקריאה והתגובה.

  • דניאלה יקרה, התמונות שלך מאירות לב. למצוא את ההנאה בשהות עם הילדות זה לכאורה טריואלי ובעצם משימת חיים. למה שתיארת כרגעים של היות בכאן ועכשיו לפעמים נרדשת התכוונות עמוקה. בשפה של המקצוע שלי (דרמה תרפיה) אנו קוראות לזה משחקיות, לשחק את החיים ועם החיים. ומשחק זה גם מה שאת עושה כשאת יוצרת סינקדוכה (תודה על המונח, לא הכרתי), וגם כשאת מתבוננת איתן בחילזון או מזהירה אותן לא לדרוך על קקי ברחוב- חשוב האיך יותר מהמה. נגעת בי מאד.

    • לי יקרה, תודה רבה על התגובה הזו.

      לחלוטין משימת חיים – יומיומית ולא פשוטה.
      בדיוק דיברתי עם חברה וסיפרתי לה על אמהות שאני שומעת אותן או קוראת אותן,
      והן מספרות שמאז שהן נעשו אימהות – הן כל הזמן ב being עם הילדים.
      אני מאז ומעולם בן אדם של doing – ובאופן טבעי כך מצאתי את עצמי גם כאמא.
      אני מנסה כל הזמן למשוך אל הקצה השני – אבל כמובן, זה לא פשוט.

      ואני כל כך שמחה שהצלחתי לגעת בפוסט הזה.
      דניאלה

  • דניאלה יקרה,
    הפוסט שלך מקסים וישיר ומשמח את הלב!
    אני ירושלמית כבר 62 שנה [למעט תקופות קצרות באמצע], אמא כבר 38 וחצי שנים וסבתא כבר 14 שנה!
    ונהניתי כל כך מהצבעים והמילים ומהירושלמיות.
    תודה!
    ותמשיכי נא לשתף אותנו בצבעוניות של החיים וביופי שבכל פרט, שגם מזכיר לנו את היופי של עצמנו ושל כל מה שאנו באים איתו במגע של יופי.
    אחינעם

    • אחינעם יקרה,
      תודה על התגובה היפה והמרגשת שלך.
      מעניין אותי מאוד המבט שלך על הפוסט שלי.
      ואני מיד גם חושבת לעצמי – האם עוד אכתוב בלוג ואצלם כשאהיה סבתא?
      ובאיזה אופן אביט אחורה על התמונות ועל השנים.
      שוב תודה רבה מכל הלב, על הקריאה ועל התגובה כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *