פעמים ראשונות ואחרונות

שלום כיתה א׳. הקטנה התחילה בית ספר. ממש לפני שבוע וחצי היתה הפעם ראשונה שהיא נכנסה לכיתה והתיישבה ליד השולחן עם הילקוט והקלמר החדשים (והמנצנצים) שלה. זו גם היתה הפעם האחרונה שלי. הפעם האחרונה בה ילד או ילדה שלי עולים לכיתה א׳ ומתחילים את דרכם בבית הספר.

הפעמים האחרונות האלה צועקות אלי. ״שימי לב!״ הן מזכירות לי. ״אל תפספסי את הרגעים האלה״ הן ממשיכות.

יש פעמים אחרונות שברורות לנו בזמן אמת וגם לקראתן: אני ידעתי שכשאביגיל תעלה לכיתה א׳ זו תהיה הפעם האחרונה שלי כאמא לילדה שמתחילה בית הספר. ביום העבודה האחרון שלי בבית אבי חי ידעתי שזו הפעם האחרונה בה אשב בפינה שלי במשרד שכל כך אהבתי.

אבל רוב הפעמים האחרונות אינן כאלה. מתי תהיה הפעם האחרונה בה ארדם על השטיח בחדר של הבנות בשעת ההרדמה? מתי תהיה הפעם האחרונה בה אפרע את השיער של אוריאל במבט מלמעלה? או הפעם האחרונה בה תיק הפייטים של נעמי יעשה לנו דיסקוטק באוטו?

אני לא יודעת. יום אחד זה פשוט לא יקרה יותר.

בסוף אוגוסט הבנות ואני ארגנו מחדש את החדר שלהן. כבר תקופה ארוכה שהן לא משחקות ברבים מהצעצועים והמשחקים שמילאו אותו. האם שמתי לב לפעם האחרונה בה הן שיחקו בבובות? לא. כמובן שגם לא ידעתי אז שזו היתה הפעם האחרונה.

חלק ממה שירד מהמדפים והוצא מהארונות הלך לפח, וחלק נכנס לשקים למסירה. צעצועים מסויימים – במצב טוב ויקרים ללב – נוקו מאבק, נארזו היטב ועלו אל הבוידעם. גם מטבח הילדים שעומד אצלנו בסלון יפורק וייארז בקרוב. כתבתי עליו כאן לפני שנתיים, ומאז הוא כבר יצא משימוש שוטף. הכל ימתין באחסון לפעמים ראשונות שאני מקווה שעוד יבואו.

הזמן החולף מעסיק אותי מאוד, ואני גם כותבת בנושא לא מעט (הנה לדוגמא כאן וגם כאן).

שנה חדשה נפתחת ומזמינה אותי לפעמים ראשונות משלי.

לפני שש שנים (וזה מרגיש הרבה יותר מזה) הדפסתי סט מגנטים ראשון, מעוטר בתמונות שצילמתי. בשלוש השנים העוקבות יצרתי עוד שלושה סטים, ואת כולם חילקתי כמתנות למשפחה וחברים. אני זוכרת עוד את הפקפוק מבעבע בתוכי – האם התמונות שלי ״טובות מספיק״ או ״מעניינות מספיק״ כדי להיות מודפסות על מגנטים שאתן לא.נשים שאני אוהבת? זה משהו שירצו בכלל להצמיד אל המקרר או אל דלת הכניסה?

כבר יותר משנתיים יש לי תזכורת קבועה ביומן שצצה מדי שבוע או שבועיים: לייצר סטים נוספים וגם מארז לסט מגנטים כזה – כדי לשווק אותו בחנויות או ישירות ללקוחות. שנתיים לא הגעתי לזה. עשיתי צעד או שניים קדימה, ואז – כלום. שמטתי את הפרוייקט ומילאתי את הזמן שלי בדברים אחרים.

רגע לפני שסיימתי את סדרת ״פרחים לשבת״ שלי, היה לי רעיון. החלטתי לייצר מנגנון שיחייב אותי לחזור ולעצב מוצר, הפעם ללקוחות. כבר כתבתי כאן בבלוג על מנגנון שייצרתי כדי לחייב את עצמי בתחום אחר לגמרי. לא פעם אני בוחרת (אפילו מעט באימפולסיביות) לפעול פעולה שתחייב אותי בשרשרת של פעולות נוספות שאני יודעת שאני מעוניינת בהן, ושאחרת אולי לא יקרו.

בסוף יוני העליתי את התמונה המאה – האחרונה בסדרה, וכתבתי בפייסבוק ובאינסטגרם וגם בניוזלטר שלי כך: כל מי שתיכנס (כן, כן, גם מי שיכנס) לפוסט בבלוג ותשאיר בו תגובה – תקבל בעתיד הקרוב לבוא מתנה: סט מגנטים שיכיל תשע מתוך התמונות שבסדרה (ואיך אני אבחר רק תשע, עוד אין לי מושג).

זהו זה. התחייבתי. והתגובות על הפוסט בבלוג הגיעו גם הגיעו. כך שבאמצע יולי מצאתי את עצמי כותבת עשרות מיילים לכל המגיבות ומבקשת מהן את הכתובת שלהן. במיילים שכתבתי יצרתי לעצמי התחייבות נוספת כשכתבתי: ונהיה בקשר בהמשך הקיץ. באוגוסט בחרתי תשע תמונות מתוך המאה ושלחתי להדפסה. שבוע אחר כך כבר הייתי בדואר והוצאתי חבילות. ולא, מארז עוד לא היה לי, אבל הקיץ כבר עמד להסתיים אז החלטתי לעטוף את הסטים כמתנות קטנות.

מראש הדפסתי כמות גדולה כי ידעתי שאת סט המגנטים הזה אני גם ארצה למכור. בשבועות האחרונים גם זה התחיל לקרות, בעקבות הפרסום שלי על המתנות ששלחתי. והנה גם זו פעם ראשונה ומעט מבהילה, כי אם בסטים הקודמים שיצרתי שאלתי את עצמי אם התמונות שלי ״טובות מספיק״ כדי להיות מודפסות על מגנטים שאחלק כמתנה, הפעם שאלתי את עצמי האם הן טובות מספיק כדי שמישהי תרצה לקנות אותם ממני.

אוטוטו גם מארז יהיה – קטן ופשוט אבל לגמרי טוב דיו. בדיוק לשם אני מנסה לשאוף בדרך כלל.

סת׳ גודין, אדם נבון ביותר שציטטתי כאן כבר כמה וכמה פעמים, כתב בבלוג שלו כך (התרגום שלי, והעברתי גם ללשון נקבה):

הנה אני

כשאנחנו אומרות ״הנה, אני הכנתי את זה״, אנחנו לא מחפשות קרדיט, אנחנו לוקחות אחריות.

להיראות, ללמוד, להתגאות בזה, לעשות את זה יותר טוב בפעם הבאה.

התחבאות היא קלה מדי. והתחבאות היא מלכודת.

***

אז הנה, אני הכנתי את זה.

רוצות להזמין ממני מגנטים? כתבו לי!

כתמיד, כל כך אשמח לשמוע מכן. אולי תכתבו לי בתגובות? הנה, ממש כאן ↓